וּמְנַיִין לְנִזְקֵי הָעֶבֶד. תַּלְמוּד לוֹמַר אוֹ בֶן יִגַּח אוֹ בַת יִגַּח. וְאִם עֶבֶד וגו'. רִבִּי חִייָה בַּר וָוא וְרִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק. חַד אָמַר. לֹא תְהֵא תוֹסֶפֶת יְתֵירָה עַל הָעִיקָּר. וְחָרָנָה אָמַר. מְשַׁלֵּם לוֹ כָּל נִזְקוֹ.
Pnei Moshe (non traduit)
ומנין לנזקי העבד. ומסיק ר' שמואל לעיל דמנין היה לנו לרבות נזקי העבד בתם דאיצטריך קרא למעוטי משום דכתיב או בן יגח וגו'. ואם עבד יגח וגו' בהדדי והיינו משום דאפסקיה קרא וכתב או בן יגח וגו' כמשפט הזה וגו' דהחזירו הכתוב לתם בהאי קרא לנזקין דבתרוייהו משתעי בין בתם בין במועד כדאמרי' לעיל ומש''ה ה''א דגם קרא דעבד בתם נמי מישתעי והילכך איצטריך קרא למעוטי לתם מדמי עבד והשתא להאי תניא אידך דדריש לה לנקי לדרשא אחריתא לפוטרו מדמי וולדות ואוקמינן אליביה דקרא וכי ינצו בשאינן מתכוונין לאשה מיירי. מפרשינן אליביה כעין גוונא דמפרש ר' שמואל להאי תנא דלעיל והיינו דהכא נמי איכא למידרש בהני קראי כן דבתחלה אינו מדבר אלא במתכוין דקרא דוכי יריבון וכשבא הכתוב בקרא דכי ינצו החזירן לשאין מתכוין וא''כ איכא למידרש כדדרשינן לעיל דה''א דשוורים כי נתכוונו חייבין ואיצטריך קרא למעוטי נקי מדמי וולדות והשתא איפרוק להאי תנא כעין דפרקינן להך תנא דלעיל אליבא דרשא דידה נקי מדמי עבד:
ר' חייא ור' שמואל. פליגי אהדדי ואדלעיל קמהדרי דדריש נקי מדמי עבד וממאי הוא דפטור אם משלשים של קנס או מכל דמי העבד:
חד אמר לא תהא וכו'. כלומר דס''ל דפטור מכל דמי העבד ומכ''ש דפטור מהקנס שלא תהא תוספת והוא הקנס יתירה וחשוב' על העיקר והוא דמי העבד וכלומר דעיקר מיעט הכתוב שלא יהא התם משלם דמי שויו של העבד וממילא אימעוט קנס דהא תוספת הוי:
וחרנה. ואידך אמר:
משלם לו כל נזקו. דלא מיעט אלא קנס אבל דמי נזקו משלם ונ''מ דאם אינו שוה אלא סלע אין לו אלא דמי שויו:
אָמַר רִבִּי יָסָא. מִילָּה שְׁמָעִית מִן דְּרִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק הָכָא וְלֵית אֲנָא יְדַע מַה הִיא. אָמַר לֵיהּ רִבִּי זְעִירָא. דִּילְמָא דָא הִיא. בַּתְּחִילָּה אֵינוֹ מְדַבֵּר אֶלָּא בְּתָם. 21b הֶחֱזִיר אֶת הַמּוּעָד לַכּוֹפֶר. הֶחֱזִיר אֶת שְׁנֵיהֶן לִנְזָקִין. יָכוֹל כְּשֶׁם שֶׁהֶחֱזִירוֹ לִנְזָקִין כָּךְ הֶחֱזִירוֹ לִדְמֵי עֶבֶד. תַּלְמוּד לוֹמַר וּבַעַל הַשּׁוֹר נָקִי. נָקִי מִדְּמֵי עֶבֶד. אָמַר רִבִּי לָא. בְּכָל אָתָר אַתְּ מַחְמִיר בְּעֶבֶד יוֹתֵר מִן הַכֹּל. שֶׁאֲפִילוּ מוּכֶּה שְׁחִין נוֹתֵן שְׁלֹשִׁים סֶלַע. הָיִיתִי אוֹמֵר. אַף בְּאָבִיו וּבְאִמּוֹ כֵּן. תַּלְמוּד לוֹמַר וּבַעַל הַשּׁוֹר נָקִי. נָקִי מִדְּמֵי וְולָדוֹת. בְּכָל אָתָר אַתְּ מַחְמִיר בְּמוּעָד יוֹתֵר מִתָּם וְהָכָא אַתְּ מַחְמִיר בְּתָם יוֹתֵר מִבְּמוּעָד. אֶלָּא כֵּינִי. אֲנָשִׁים שֶׁאֵינָן מִתְכַּוְונִין חַייָבִין. שְׁוָורִין שֶׁאֵינָן מִתְכַּוְונִין פְּטוּרִין. הָא אִם הָיוּ מִתְכַּוְונִין יְהוּ חַייָבִין. תַּלְמוּד לוֹמַר וּבַעַל הַשּׁוֹר נָקִי. נָקִי מִדְּמֵי וְולָדוֹת. תַּנָּיי חוֹרָן תַּנֵּי. וּבַעַל הַשּׁוֹר נָקִי. נָקִי מִדְּמֵי עֶבֶד. וְלֵית כְּתִיב וְכִי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים. אֲנָשִׁים וְלֹא שְׁוָורִים. אָמַר רִבִּי חַגַּיי. כֵּינִי מַתְנִיתָא. אֲנָשִׁים שֶׁאֵין מִתְכַּוְונִין חַייָבִין. שְׁוָורִים שֶׁאֵין מִתְכַּוְונִין פְּטוּרִין. הָא אִם הָיוּ מִתְכַּוְונִין יְהוּ חַייָבִין. תַּלְמוּד לוֹמַר וּבַעַל הַשּׁוֹר נָקִי. נָקִי מִדְּמֵי עֶבֶד. וְלֵית כְּתִיב כִּי יִנָּצוּ כִּי יְרִיבוּן. וַהֲלֹא הִיא מַצּוּת הִיא מְרִיבָה. אִי מַה לְהַלָּן בְּמִתְכַּוֵּן אַף כָּאן בְּמִתְכַּוֵּן. מַה כָּאן בְּשֶׁאֵינוֹ מִתְכַּוֵּן אַף לְהַלָּן בְּשֶׁאֵינוֹ מִתְכַּוֵּן. 22a מַאי כְדוֹן. כֵּיי דָּמַר רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק. בַּתְּחִילָּה אֵינוֹ מְדַבֵּר אֶלָּא בְּתָם כול'.
Pnei Moshe (non traduit)
הא אם היו. השוורים מתכוונין לאשה הוה אמינא דחייבין בממון ואע''ג דבאנשים כי נתכוונו לאשה פטורין הן מממון התם טעמא משום דקם ליה בדרבה מיניה אבל בשוורים דלא שייכא האי טעמא היינו מחייבין בממון משום דנתכוונו להאשה גופה תלמוד לומר ובעל השור נקי דלעולם הוא נקי מדמי וולדות:
תנייא חורן תני. תנא דהאי ברייתא אידך תני ובעל השור נקי מדמי וולדות צריך להיות. וטעות דמוכח הוא בספרים:
ולית כתיב וכו'. וכולה מיתפרשא כדלעיל אלא דהכא מסיים הש''ס כדתני בבית המדרש לאידך קושיא דלקמן ולית כתיב כי ינצו כי יריבון וכדמשנינן:
הא אם מתכוונין יהו חייבין תלמוד לומר ובעל השור נקי נקי מדמי וולדות:
ולית כתיב כי ינצו כי יריבון. הכא כתיב וכי ינצו אנשים ונגפו אשה וגו' ולעיל בפרשה כתיב וכי יריבון אנשים והכה איש את רעהו וגו'. כלומר דפריך הש''ס אהא דמוקי לה לפרשתא דוכי ינצו בשאינן מתכוונין מיירי והלא היא מצות היא מריבה וכלומר וכי מדשני קרא בלישניה אתה לומד לפרש דהאי פרשה לא מיירי במה דאיירי לעיל ודאי הא ליתא הלא היא מצות היא מריבה דמאי שנא ומשינוי הלשון הזה אי אתה יכול ללמוד שינוי הדין ולומר דבגוונא אחרינא משתעי קרא וא''כ קשיא דנימא אי מה להלן במתכוין איירי דהכי משמע לישנא דקרא והכה איש את רעהו אף כאן במתכוין:
מה כאן בשאינו מתכוין. ומתמה דמהיכא קים לך הכי דקרא דלעיל במתכוין דוקא ואימא איפכא דמה כאן בשאין מתכוין ואף על פי דונגפו כתיב הא לא הוה קשיא לך דאפ''ה אפשר לפרש דבשאין מתכוין לאשה איירי אלא שנתכוונו זה לזה ועל ידי כך ונגפו אשה וא''כ ה''נ נימא דאף להלן בשאין מתכוין לזה שהכהו איירי אלא שנתכוין לחבירו והכה את זה:
מתי כדון. השתא מאי מסקינן דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי:
כיי דמר רבי שמואל. ומסיק הש''ס לעולם כדאמרינן מעיקרא דבשאינו מתכוין מיירי הכא ודקשיא לך מה להלן במתכוין אף כאן במתכוין לא קשי' משום דילפינן לפרש הכי מהאי דאמר ר' שמואל לעיל לתרץ הקושיא להך תנא דדריש נקי למעוטי מדמי עבד וקשיא לו קרא למה לי דמהיכא תיתי לן לחייביה בתם וקאמר ר' שמואל משום דבתחלה בתם הוא מדבר והוציא את המועד לחייבו בכופר וכו' כדאמרינן לעיל:
אלא כיני. ומשני דהכי דרשינן למיעוטא דאנשים ולא שוורים ולא תקשי לך:
אנשים שאינן מתכונין חייבין. כלומר מדכתיב ולא יהיה אסון ענוש יענש ודרשינן הכי אם לא יהיה דין אסון אע''פ שיש אסון באשה אלא שאין כאן דין מיתה וכגון שלא נתכוונו להאשה אלא זה לזה נתכוונו ופטורין ממיתה בשביל אסון האשה והילכך ענוש יענש וחייבין בדמי ולדות והשתא דרשינן נמי למיעוטא דשוורים בגוונא דחיובא דאנשים שבאנשים שאינן מתכוונין לאשה חייבין ממון ולא שוורים שאינן מתכוונין דבכה''ג פטורין הן מממון:
מילה שמעית וכו'. שמעתי דין אחד מר' שמואל בהאי ענינא ואיני יודע עכשיו מה ששמעתי בזה:
דילמא דא היא. שמא זה הדבר ששמעת ממנו בענין מיעוטא דקשיא ל''ל קרא למעוטי דמי עבד בתם דמהיכא תיתי לחייביה ואני אזכיר אותך דהכי אמר לך:
בתחילה. בריש הפרשה אינו מדבר הכתוב אלא בתם כי יגח איש וגו' סקול יסקל השור ולא כתיבא ביה כופר:
החזיר את המועד לכופר. כלומר הוציאו הכתוב ופרטו לחייבו בכופר:
יכול. מדהחזירו הכתוב עכשיו לדבר בתם כמו ממועד דבשניהן משתעי האי קרא ושניהן שוין לדין דנזקין:
כך החזירו. הכתוב בקרא דבתריה אם עבד וגו' ולחייבו נמי לתם בדמי עבד כמו דהשוו לנזקין לפיכך הוצרך הכתוב למעטו:
בכל אתר את מחמיר בעבד. ר' אילא נותן טעם ג''כ לדרשא דר''ע וקאמר דהיינו טעמא דאיצטריך קרא למעוטי מפני שמצינו שבכל מקום חמור הוא העבד וכלומר בכל דין תשלומין של עבד חמור הוא מבן חורין דאם הזיק בן חורין אינו נותן אלא לפי שוייו ובעבד אפי' הוא מוכה שחין ואינו שוה אלא סלע נותן שלשים וה''א דמחמיר אני גם כן בתם שאע''פ שהוא פטור (הוא) מכופר בבן חורין חייב הוא בדמי עבד להכי איצטריך נקי למעוטי בתם:
הייתי אומר אף באביו ובאמו כן. בודאי אלו דברים קשים להולמן ואין להם פירוש וחפשתי בכל התוספתא ובספרא וספרי ומכילתא אולי ימצא איזו ברייתא השייכא להאי ענינא ויהיה ניכר המובן ואם שיהיה החסרון מן הגירסא אבל לא מצאתי. ודעתי נוטה שהוא ט''ס מן המעתיק שהיה כתוב ר''ת אף באו''א וטעה וסבור שהם מלות באביו ובאמו אבל אינו כן אלא שהן מתבארין כך. בכל אתר ובכל אתר. והן סיום דברי ר' אילא. וכלומר מפני שמצינו שבכל אתר את מחמיר בעבד כמבואר והייתי אומר שאף בכל מקום ובכל מקום כלומר בכל וכל הדינים חמור בעבד יותר מבן חורין ולענין תם נמי שאף על פי שבבן חורין פטור מכופר חייב בדמי העבד הוא תלמוד לומר ובעל השור נקי למעוטי תם מדמי עבד. וכן דרך הש''ס הזה פעמים מקצר ובלישנא קלילא ופעמים מתני בלישנא כפילא:
נקי מדמי ולדות. זהו דרשא אחריתא וכמו תניא אידך דדריש מלת נקי נקי מדמי ולדות שאם נגח האשה ויצאו ילדיה אינו משלם דמי ולדות לבעל:
בכל אתר את מחמיר במועד מתם. כלומר דפריך הא למעוטי שור מדמי ולדות לא איצטריך למידרש מנקי דהא כבר נפקא לן מדכתיב וכי ינצו אנשי' ודרשינן אנשים ולא שוורים וכדלקמן ועל כרחך דתימא הכי דמאנשים לא אימעוט אלא מועד דשוורים דממעטינן הדומין לאנשי' הן מה אנשים מועדים דאדם מועד לעולם אף שוורים מועדים אבל בתם הוה אמינא דמיחייב ולהכי איצטריך נקי למעוטי ולפיכך פריך היכי ס''ד למימר כן הא בכל מקום מועד חמור ומהיכי תיתי לומר דהכא תם חמור ממועד דאיצטריך קרא למעוטי:
החזיר את שניהן לנזקין. דכתיב בתריה או בן יגח או בת יגח כמשפט הזה יעשה לו דהאי קרא אתרווייהו קאי משפט דתם ומשפט דמועד והיינו דבמיתה ודאי יש חילוק ביניהן לענין כופר אלא דלנזקין החזיר את שניהן דשניהן חייבין בנזקי קטנים כמו בנזקי גדולים:
משנה: שׁוֹר שֶׁהָיָה מִתְחַכֵּךְ בַּכּוֹתֶל וְנָפַל עַל הָאָדָם נִתְכַּוֵון לַהֲרוֹג אֶת הַבְּהֵמָה וְהָרַג אֶת הָאָדָם לַנָּכְרִי וְהָרַג בֶּן יִשְׂרָאֵל לַנְּפָלִים וְהָרַג בֶּן קַייָמָא פָּטוּר.
הלכה: שׁוֹר שֶׁהָיָה מִתְחַכֵּךְ בַּכּוֹתֶל כול'. וְאִישׁ כִּי יַכֶּה כָּל נֶפֶשׁ אָדָם. לְהָבִיא אֶת הַמַּכֶּה וְיֵשׁ בּוֹ לְהָמִית. אִית תַּנָּיֵי תַנֵּי. אֵין בּוֹ כְּדֵי לְהָמִית. אָמַר רִבִּי לָא. וַאֲפִילוּ יֵשׁ בּוֹ לְהָמִית וּבָא אַחֵר וְהֵמִית הַמֵּמִית חַייָב. וְהֵמִית אִישׁ אוֹ אִשָּׁה. מַה הָאִישׁ מוֹרִישׁ נְזָקָיו לְבָנָיו אַף אִשָּׁה מוֹרִישָׁה נְזָקֶיהָ לְבָנֶיהָ. וְאֵין הַבַּעַל יוֹרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ. כָּךְ פֵּירְשָׁהּ רִבִּי הוֹשַׁעְיָה אֲבִי הַמִּשְׁנָה. בַּכּוֹפֶר שֶׁלְּאַחַר מִיתָה שָׁנוּ.
Pnei Moshe (non traduit)
והמית איש או אשה. במועד כתיב ואם שור נגח הוא וגו' והמית וגו' ומה תלמוד לומר והרי כבר נאמר בריש הפרשה וכי יגח שור את איש או אשה:
מה האיש. להקיש אשה לאיש מה האיש וכו' אף אשה מה שנתחייבו לה מחמת נזקיה מורשת לבניה ולא לבעלה:
ואין הבעל יורש את אשתו. בתמיה והא כתיב ונתתם את נחלתו לשארו וגו' וירש אותה ודרשינן שארו זו אשתו וה''ק שארו וירש הוא אותה:
הלכה: שׁוֹר שֶׁהוּא יוֹצֵא לִיסָּקֵל כול'. תַּנֵּי. שׁוֹר שֶׁהָיָה יוֹצֵא לִיסָּקֵל וְנִמְצְאוּ עֵידָיו זוֹמְמִין. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר. כָּל הַקּוֹדֵם בּוֹ זָכָה. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר. יִיאוּשׁ טָעוּת הוּא. וְכֵן עֶבֶד הַיּוֹצֵא לִיהָרֵג וְנִמְצְאוּ עֵידָיו זוֹמְמִין. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר. זָכָה לְעַצְמוֹ. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר. יִיאוּשׁ טָעוּת הוּא.
Pnei Moshe (non traduit)
גמ' מאי טעמא דר' יודן. דפוטר באלו:
והועד בבעליו. כתיב ואין בעלים לאלו:
לענין נזקין. מאי אי פליג ר' יהודה גם בנזקין ופוטר לאלו שאין להם בעלים:
תני ר' הושעיה. דלענין נזקין ג''כ פליגי:
לכופר מה. אם המיתו את האדם מה סבירא ליה לר' יהודה:
הכל מודין בכופר שהוא חייב. ואפי' לר' יהודה דאם כופר יושת עליו כתי' בקרא אחרינא ואפי' אין לו בעלים הזוכה בהן משלם את הכופר:
כך הן חולקין בכופר. דעליו אדלעיל קאי:
היך עבדין עובדא. משום דר''מ ור' יהודה הלכה כר''י לפיכך שואלו מה אנן קי''ל בדעתיה דר' יהודה ופשיט ליה כר' הושעיה דלענין נזקין פוטר ר' יהודה ובכופר מחייב:
גמ' כל הקודם בו זכה. דמשנגמר דינו הפקר הוא שכבר נתייאשו בעליו ממנו:
ייאוש טעות הוא. שאילו ידע שיזומו עדיו לא היה מתייאש והיאוש נעשה ע''פ עדי שקרים בטעות:
משנה: שׁוֹר שֶׁהוּא יוֹצֵא לִיסָּקֵל וְהִקְדִּישׁוֹ בְעָלָיו אֵינוֹ מוּקְדָּשׁ וְאִם שְׁחָטוֹ בְּשָׂרוֹ אָסוּר. אִם עַד שֶׁלֹּא נִגְמַר דִּינוֹ הִקְדִּישׁוֹ בְעָלָיו מוּקְדָּשׁ וְאִם שְׁחָטוֹ בְּשָׂרוֹ מוּתָּר.
Pnei Moshe (non traduit)
מתני' שור היתומין. שאין להן אפוטרופוס או שור אפוטרופוס של יתומין אלא שעל האפוטרופוס לשומרו:
הרי אלו חייבין מיתה. דז' שור כתיבי בפרשה חד לגופיה וו' לאתויי הני:
מתני' שור שהוא יוצא ליסקל. שנגמר דינו לסקילה:
ואם שחטו בשרו אסור. דכתיב ולא יאכל את בשרו ודרשינן מיתורא דאת בשרו דאע''ג דעבדיה כעין בשר ששחטו אם לאחר שנגמר דינו אסור:
מוקדש. ונ''מ דהמתהנה מיניה מעל:
הלכה: שׁוֹר הָאִשָּׁה שׁוֹר הַיְתוֹמִין כול'. מַאי טַעֲמָא דְרִבִּי יוּדָן. וְהוּעַד בִּבְעָלָיו וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ. אֵין בְּעָלִים לָאֵילּוּ לְעִנְייַן נְזָקִין. תַּנֵּי רִבִּי הוֹשַׁעְיָה. לְעִנְייַן נְזָקִין רִבִּי מֵאִיר מְחַייֵב וְרִבִּי יוּדָן פּוֹטֵר. לַכּוֹפֶר מָה. רִבִּי פְדָת בְּשֵׁם רִבִּי הוֹשַׁעְיָה. הַכֹּל מוֹדִין בַּכּוֹפֶר שֶׁהוּא חַייָב. וְאִין דְּאָֽמְרִין. רִבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם רִבִּי יַנַּאי. כְּשֵׁם שֶׁחוֹלְקִין בִּנְזָקִין כָּךְ הֵן חוֹלְקִין בַּכּוֹפֶר. רִבִּי יִרְמְיָה בָּעֵי קוֹמֵי רִבִּי זְעִירָא. הֵיךְ עָֽבְדִין עוֹבְדָא. אָמַר לֵיהּ. כְּרִבִּי הוֹשַׁעְיָה. לְעִנְייַן נְזָקִין רִבִּי מֵאִיר מְחַייֵב וְרִבִּי יוּדָן פּוֹטֵר. הָא לַכּוֹפֶר דִּבְרֵי הַכֹּל חַייָב.
Pnei Moshe (non traduit)
גמ' מאי טעמא דר' יודן. דפוטר באלו:
והועד בבעליו. כתיב ואין בעלים לאלו:
לענין נזקין. מאי אי פליג ר' יהודה גם בנזקין ופוטר לאלו שאין להם בעלים:
תני ר' הושעיה. דלענין נזקין ג''כ פליגי:
לכופר מה. אם המיתו את האדם מה סבירא ליה לר' יהודה:
הכל מודין בכופר שהוא חייב. ואפי' לר' יהודה דאם כופר יושת עליו כתי' בקרא אחרינא ואפי' אין לו בעלים הזוכה בהן משלם את הכופר:
כך הן חולקין בכופר. דעליו אדלעיל קאי:
היך עבדין עובדא. משום דר''מ ור' יהודה הלכה כר''י לפיכך שואלו מה אנן קי''ל בדעתיה דר' יהודה ופשיט ליה כר' הושעיה דלענין נזקין פוטר ר' יהודה ובכופר מחייב:
גמ' כל הקודם בו זכה. דמשנגמר דינו הפקר הוא שכבר נתייאשו בעליו ממנו:
ייאוש טעות הוא. שאילו ידע שיזומו עדיו לא היה מתייאש והיאוש נעשה ע''פ עדי שקרים בטעות:
משנה: שׁוֹר הָאִשָּׁה שׁוֹר הַיְתוֹמִין שׁוֹר אֶפִּיטְרוֹפּוֹס שׁוֹר הַמִּדְבָּר שׁוֹר הַהֶקְדֵּשׁ שׁוֹר הַגֵּר שֶׁמֶּת וְאֵין לוֹ יוֹרְשִׁין הֲרֵי אֵלּוּ חַייָבִין מִיתָה. רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר שׁוֹר הַמִּדְבָּר שׁוֹר הַהֶקְדֵּשׁ שׁוֹר הַגֵּר שֶׁמֶּת וְאֵין לוֹ יוֹרְשִׁין פְּטוּרִין מִן הַמִּיתָה מִפְּנֵי שֶׁאֵין לָהֶן בְּעָלִים.
Pnei Moshe (non traduit)
מתני' שור היתומין. שאין להן אפוטרופוס או שור אפוטרופוס של יתומין אלא שעל האפוטרופוס לשומרו:
הרי אלו חייבין מיתה. דז' שור כתיבי בפרשה חד לגופיה וו' לאתויי הני:
מתני' שור שהוא יוצא ליסקל. שנגמר דינו לסקילה:
ואם שחטו בשרו אסור. דכתיב ולא יאכל את בשרו ודרשינן מיתורא דאת בשרו דאע''ג דעבדיה כעין בשר ששחטו אם לאחר שנגמר דינו אסור:
מוקדש. ונ''מ דהמתהנה מיניה מעל:
תַּנֵּי. הַמּוֹכֵר שׁוֹר לַחֲבֵירוֹ וְנִמְצָא נָֽגְחָן. רַב אָמַר. מִקַּח טָעוּת הוּא. וּשְׁמוּאֵל אָמַר. יְכִיל הוּא מֵימַר לֵיהּ. לִשְׁחִיטָה מְכַרְתִּיו לָךְ. וְנָתַן פִּדְיוֹן נַפְשׁוֹ. אִית תַּנָּיֵי תַנֵּי. נֶפֶשׁ מַזִּיק. אִית תַּנָּיֵי תַנֵּי. נֶפֶשׁ נִיזָּק. מָאן דְּאָמַר. נֶפֶשׁ נִיזָּק. 22b הִכָּהוּ הָרִאשׁוֹן הַכָּייַת מִיתָה וּבָא הַשֵּׁינִי וּבִילְבְּלוֹ. אִין תֵּימַר. יֵשׁ נְזָקִים בְּכוּלּוֹ. הָרִאשׁוֹן נוֹתֵן נִזְקוֹ וְהַשֵּׁינִי נוֹתֵן כּוֹפְרוֹ. אִין תֵּימַר. אֵין נְזָקִין בְּכוּלּוֹ. הָרִאשׁוֹן נוֹתֵן כּוֹפְרוֹ וְהַשֵּׁינִי פָּטוּר. כְּמָאן דְּאָמַר. פִּדְיוֹן נַפְשׁוֹ שֶׁלְּמַזִּיק. אִין תֵּימַר. יֵשׁ נְזָקִין בְּכוּלּוֹ. הָרִאשׁוֹן נוֹתֵן כּוֹפְרוֹ וְהַשֵּׁינִי פָּטוּר. אִין תֵּימַר. אֵין נְזָקִין בְּכוּלּוֹ. שְׁנֵיהֶן פְּטוּרִין.
Pnei Moshe (non traduit)
כמ''ד. אבל להאי מ''ד דבנפשו של מזיק תלה הכתוב א''כ הכא תליא בפלוגתא דהני תנאי אם אמרינן דיש נזקין בכולו או לא וכצ''ל אין תימר אין נזקין בכולו הראשון נותן כופרו והשני פטור אין תימר יש נזקין בכולו שניהן פטורין משום דהואיל ושניהם שייכין בנזק לא קרינן הכא פדיון נפשו של מזיק דחד בלא חבריה לא הוי כולי' המזיק:
אין תימר אין נזקין בכולו. דאין לשני חלק בנזקיו וכלומר במיתתו דלא הוא הגורם דכבר הוכה מכת מיתה מהראשון וגברא קטילא הוא דקטיל הראשון הוא דנותן כופרו והשני פטור דלאו מידי קעביד וקירוב מיתה לאו כלום הוא להאי מ''ד:
אין תימר יש נזקין בכולו. כלומר דשייך דין דהנזק בכולו של הניזק בתחלה ובסוף וכלומר דשניהם גרמו ועשו הנזק הראשון הכהו מכת מיתה והשני קירב המיתה ולמ''ד בנפש ניזק שיימינן הראשון משלם נזקו כדין שור שחבל באדם ובכופר לא שייך הראשון שהרי לא על ידו מת ואע''פ שהכהו מכת מיתה מ''מ הא אמרי' דשני שייך במיתה מפני שקירב' לפיכך הוא נותן את הכופר:
ובא השני ובילבלו. מחמת כן נתבלבל ומת מיד שיקרב מיתתו:
הכהו הראשון. הא מילתא איכא נמי נפקותא בהא שאם הכהו שני שוורים של שני אנשים זה אחר זה והכהו הראשון הכיית מיתה שהיה בו כדי מיתה:
מאן דאמר נפש ניזוק. כלומר ומאי בינייהו עוד נ''מ לדינא ומפרש ואזיל:
נפש מזיק. בדמזיק שיימינן מה שהוא שוה נותן פדיון נפשו ותניא אידך דנפשו של ניזק קאמר קרא מה שהיה שוה ניזק שיימינן:
ונתן פדיון נפשו. בכופר כתיב:
לשחיטה מכרתיו לך. דאין הולכין בממון אחר הרוב:
מקח טעות הוא. ואפילו בשלא ידע בו שלקחו לחרישה ויעכב השור אצלו מ''מ הואיל ורובא דאינשי לרדיא הוא דזבני אזלינן בתר רובא והוי מקח טעות:
בכופר שלאחר מיתה שנו. כאן לענין כופר הוא דתנינן דאין הבעל יורשה מפני שלא זכתה בו מחיים דכופר לאחר מיתה הוא דמשתלם והוי ליה ראוי וקי''ל דאין הבעל יורש את אשתו בראוי כבמוחזק:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source